מה קורה כשסטודנט שגדל בעיירה מרוחקת, בבית ספר שסבל מהזנחה, פוגש מרצה שמדבר בשפה אחרת לגמרי, ועוד דרך מסך? בדרום אפריקה, שבה פערי אי השוויון עמוקים, ההשכלה הגבוהה המקוונת הפכה לזירה שבה לא רק ידע עובר מיד ליד, אלא גם הנחות סמויות על מה נחשב "נכון", "מובן" ו"ראוי". השאלה היא אם המרחב הדיגיטלי מקרב בין סטודנטים למרצים או דווקא מרחיב את הפער ביניהם.
המאמר מבקש לברר כיצד הון חברתי ותרבותי, וגם האופן שבו אנשים מדברים ומבינים זה את זה, משפיעים על הדיאלוג ועל האכפתיות ביחסי סטודנט ומרצה באוניברסיטאות מתפתחות. השאלה המרכזית היא באיזה אופן ההון והקוד של סטודנטים מרקע מוחלש מקבלים הכרה, או נדחקים הצידה, בלמידה מקוונת, ומה זה אומר על סיכוייהם להתקדם.
המחברים בונים את הטיעון על שתי תפיסות סוציולוגיות מרכזיות, של פייר בורדייה ושל באזיל ברנשטיין, ומשלבים אותן עם סקירת ספרות ונתונים על הנגישות הטכנולוגית בקרב סטודנטים בדרום אפריקה. כך הם מנסים להאיר את ההקשר המקומי, את הפלטפורמות המקוונות ואת תפקידם של המרצים, ולהציע דרך חשיבה אחרת על שוויון בהשכלה הגבוהה.
