זוג עם שני ילדים וזוג ללא ילדים משתכרים בדיוק אותו סכום, ומשלמים בדיוק אותו מס הכנסה. האם זה הוגן? כל ילד הוא אדם שצורך מתוך הכנסת הוריו, ולכן יכולת הצריכה האמיתית של המשפחה לנפש שונה בתכלית. המאמר מציע לבחון מחדש את השאלה מי הוא "הנישום" במערכת המס, ומה קורה כאשר ההכנסה נמדדת ברמת המשפחה בלי להביא בחשבון את מספר הנפשות שניזונות ממנה.
השאלה המרכזית היא האם ראוי למסות הכנסה לפי נפש, ובאיזו מידה הדין הישראלי, על חישוב נפרד של הכנסות בני זוג ועל נקודות הזיכוי בגין ילדים, מתקרב לכך או מתרחק ממנו. הכותבים מנתחים את פקודת מס הכנסה ואת תיקוני החקיקה האחרונים, משווים אותם להסדרים במדינות ה-OECD, ונשענים על רעיון סולמות השקילות שמשמשים בישראל למדידת עוני ולקביעת מזונות. הם מפתחים טיעון עקרוני על טבעו של מס הכנסה ועל יכולת צריכה, ובוחנים אותו מול ביקורות אפשריות.
לטיעון יש גם פן מעשי מפתיע. האוכלוסייה החרדית, עם משקי בית גדולים, גיל נישואין צעיר ושיעורי תעסוקה שונים מאוד בין גברים לנשים, משמשת כמקרה מבחן להשפעה של שיטת המיסוי על החלטות על לימודים ותעסוקה. המאמר מזמין לחשוב מחדש על הקשר בין מיסוי, משפחה ותמריצים בשוק העבודה, ועל השאלה אם מערכת המס מעצבת בשקט את בחירות החיים של זוגות צעירים.
