עולם ההשכלה הגבוהה מתמודד עם תופעה מטרידה: מרצים, ובמיוחד אקדמאים צעירים, בוחרים לעזוב את המוסדות בהם הם מלמדים, ומותירים אחריהם ואקום ידע וניסיון שקשה להשלים. ההשקעה בגיוס, בהכשרה ובפיתוח של סגל אקדמי היא יקרה וממושכת, וכל עזיבה גוררת עלויות כלכליות ותפעוליות משמעותיות. אז מה בעצם גורם למרצה להחליט להישאר במוסד שבו הוא עובד, ולעומת זאת מה דוחף אותו לחפש את מזלו במקום אחר?
מחקר זה, שנערך באוניברסיטת נמיביה, מבקש להבין את הדינמיקה הפסיכולוגית שמאחורי ההחלטה הזו, תוך התמקדות בשני מושגים מרכזיים: מחויבות ארגונית, על שלושת מרכיביה (רגשית, נורמטיבית והמשכית), ו"שילוב תפקידי" (job embeddedness), מושג שמתמקד דווקא בסיבות שגורמות לעובדים להישאר ולא רק במה שגורם להם לעזוב. השאלה המרכזית שהחוקרים מבקשים לבחון היא האם משתנים אלה, יחד עם מרכיביהם השונים כמו התאמה ארגונית, קשרים חברתיים והקרבה, אכן מנבאים את כוונת העזיבה של מרצים.
כדי לענות על כך, הופץ שאלון בקרב מרצים באוניברסיטה, שכלל כלים פסיכומטריים מוכרים למדידת מחויבות ארגונית, שילוב תפקידי וכוונת עזיבה, ונותחו התשובות באמצעות מתאמים ורגרסיה מרובה. הממצאים חושפים תמונה מורכבת ולעיתים מפתיעה יותר משצפוי, במיוחד בכל הנוגע לתפקידה של מחויבות המשכית, ומציעים כיוונים מעשיים למוסדות המבקשים לשמר את הסגל האקדמי שלהם בעולם שבו התחרות על כישרון אנושי רק מחריפה.
