מה קורה כשמדינה מעניקה הגנה זמנית לפליטות, אך באותה נשימה כובלת אותן למקום, לזמן ולעבודה בלתי יציבה? המאמר יוצא מנקודת מבט פמיניסטית כדי לבחון כיצד זמן, כמכשיר משמעתי, מעצב את חייהן של נשים פליטות מאוקראינה שהופנו על ידי הרשויות הצ'כיות לעיירות נופש הרריות קטנות ומרוחקות. באזורים אלה, שכלכלתם מבוססת על תיירות עונתית, הנשים נדרשות להתמודד בו זמנית עם שני משטרי זמן מתנגשים: הזמניות הנוקשה שמכתיבה מדיניות ההגירה (מועדי דיווח, תוקף מעמד, בדיקות תעסוקה חודשיות) והזמניות התובענית של עבודת הטיפול וההשעתקה החברתית במשפחותיהן.
כיצד מצטלבות שתי הזמניות הללו זו בזו, וכיצד הן מעמיקות את הפרקריות של הנשים כעובדות וכמטפלות בעת ובעונה אחת? ומה קורה כשמדינה, לצד מעבידים מנצלים, דוחקת נשים אלו לפינה שבה עבודה בלתי פורמלית הופכת לאסטרטגיית ההישרדות הריאלית היחידה שנותרה להן? הכותבת בוחנת שאלות אלו על בסיס עבודת שדה מעמיקה שנפרשה על פני כמעט שנתיים בשלוש עיירות הרריות בצ'כיה, וכללה ריאיונות חזרתיים עם נשים פליטות, ביקורים אתנוגרפיים במקומות מגוריהן ועבודתן, ופעילות התנדבותית משותפת עם ארגון לא ממשלתי המסייע למהגרים ולפליטים. המאמר חושף שכבות נוספות במורכבות חייהן של הפליטות, שהותר להן להוסיף לחייהן היום-יומיים דאגה נוספת: כיצד לשרוד תחת מבנים כפולים של שליטה זמנית, מדינתית וכלכלית.
