מתי משחק ילדים הוא באמת "תחרות" ומתי הוא "שיתוף פעולה"? התשובה המקובלת, שרואה בשני המושגים קטבים מנוגדים ונפרדים, מתגלה כפשטנית מדי כשמתבוננים מקרוב בהתנהלותם של ילדים בחצר, בכיתה או במשחק בקוביות לגו. ילדים הבונים מגדל משותף מנהלים במקביל משא ומתן על שליטה ובעלות; ילדים המוסרים כדור במעגל נשענים על אמון הדדי אך גם רוצים בכל מאודם לנצח; שתי חברות המשחקות עם חישוק אחד משתפות פעולה ומתחרות באותה נשימה.
המאמר מבקש להבין כיצד נראית בפועל השזירה העדינה הזו בין שיתוף לתחרות בעולמם של ילדים, ומציע לתאר אותה במושג "שותחרות" (collapetition), המחבר בין collaboration ל-competition. השאלה המרכזית העומדת בבסיסו היא מדוע ובאיזה אופן מתקיימים במקביל, ולעיתים תוך מעברים מהירים ביניהם, יסודות של תחרות ושל שיתוף פעולה באותה אינטראקציה משחקית, ומה תפקידם של גורמים כמו אישיות הילד, הרכב הקבוצה ואופי המשימה בהכרעה לאיזה כיוון תיטה האינטראקציה בכל רגע נתון.
לשם כך ערכו החוקרים תצפיות מעמיקות על ילדי כיתה ב' בחטיבה צעירה בירושלים, במגוון הקשרים כמו פעילות חופשית בחצר, מפגשי כיתה ושיעורי חינוך גופני, ובחנו את התופעה בשלושה מוקדים: משחק, קבוצה וגוף. לצד התצפיות נערכו ראיונות עם הילדים עצמם, עם המורה ועם מנהלת החטיבה, כדי לחשוף גם את התפיסה המודעת של הילדים לגבי ניצחון, הפסד ושייכות קבוצתית. כיצד בדיוק נעים הילדים בין הקטבים, ומה מלמד הדבר על הצרכים הנפשיים העמוקים יותר המצויים בבסיס המשחק?
