בתי ספר וקהילות רבים מפתחים בעצמם תוכניות למניעת בריונות ופגיעה בילדים. התוכניות האלה נולדות מתוך צורך מקומי, בתקציב צנוע ובצעדים קטנים, ולכן לרוב אין להן ראיות מסודרות לכך שהן עובדות. בלי ראיות כאלה קשה להפיץ אותן הלאה. ומה קורה כשהתוכנית פועלת כבר יותר משני עשורים, הכשירה אלפי מדריכים והגיעה לעשרות ואף מאות אלפי ילדים, ועדיין חסרה לה הערכה מדעית?
המאמר בוחן שאלה כזאת סביב radKIDS, תוכנית להעצמה אישית ולחינוך לבטיחות בבתי ספר יסודיים. התוכנית שמה במרכז את הילד עצמו: איך מזהים סכנה, איך אומרים "לא", למי מספרים ואיך מתנהגים כשמישהו מנסה לפגוע. החוקרים שאלו אם מה שהמדריכים רואים בשטח מתיישב עם התיאוריה שמאחורי התוכנית, במה היא שונה מתוכניות מוכרות נגד בריונות, ומה בעלי עניין שונים היו רוצים לשנות בה.
כדי לבדוק זאת פנו החוקרים אל מי שמכירים את התוכנית מקרוב: מאות מדריכים ותיקים ברחבי ארצות הברית. הם ענו על סקר מקוון שכלל שאלות מדורגות ושאלות פתוחות, ומתוך תשובותיהם ניסו לשרטט תמונה גם של ההורים, המנהלים, המורים, התלמידים והקהילה. המאמר מציע דרך זולה יחסית להתחיל לבדוק תוכניות שנולדו בשטח, ומאפשר להציץ בשאלה מה באמת חשוב לאנשים שעובדים איתן.
