כשחושבים על האופן שבו ילדים לומדים להבין את הרגשות שלהם, להתמודד עם כעס ועצב ולהביע שמחה, המחשבה הולכת כמעט תמיד להורים, ובעיקר לאמהות. אבל יש דמויות נוספות בחיי הילד שמלוות אותו שנים רבות: סבים וסבתות. הם מטפלים, בני סוד, מנטורים וגם מי ששומרים את סיפורי המשפחה ואת הערכים שלה. האם הם גם מחנכים רגשיים? ומה מאפיין את הדרך שבה הם עושים זאת, ואת האמונות שהם מחזיקים לגבי רגשות?
המאמר בוחן את השאלה משני כיוונים משלימים. במחקר הראשון פנו החוקרים למאה מבוגרים אמריקאים וביקשו מהם לספר על רגעי שיא ושפל ביחסים עם סבא או סבתא, ולכתוב את לקחי החיים שלמדו מהם, בלי לרמוז כלל לעניין הרגשי. לצד זאת הם השוו בין תגובות הורים לתגובות סבים וסבתות לרגשות קשים, ובדקו קשר לוויסות הרגשי של המשתתפים בבגרותם. במחקר השני נבדקו 146 סבתות לנכדים בכיתות ג' עד ה', מקבוצות תרבותיות שבהן לסבתות תפקיד משפחתי בולט: אפרו-אמריקאיות, לטיניות ואפלצ'יות. הן נשאלו על אמונותיהן לגבי רגשות חיוביים, כעס והנחיית הנכד בעולם הרגשי, ועל האופן שבו הנכדים מנהלים רגשות ומתפקדים חברתית.
התמונה שמצטיירת עשויה להפתיע, וגם להעלות שאלות על תפקיד התרבות ועל מה שנחשב "נכון" לומר לילד על רגשותיו.
