כמעט כל סטודנט לרפואה לומד שהגוף שומר על איזון פנימי באמצעות לולאות משוב אוטומטיות, בערך כמו תרמוסטט. אבל מה קורה כשלחץ דם עולה בגלל מתח כרוני, או כשחרדה משבשת את פעולת מערכת העיכול? הדגם המכני המוכר נראה פתאום חסר, והמוח, על המחשבות, הציפיות והרגשות שבו, נדחק לתפקיד של מרכזייה טכנית בלבד.
המאמר שואל אם ההגדרה הקלאסית של הומאוסטזיס, כפי שהיא מוצגת בספרי הלימוד, עדיין מספיקה כדי להכין רופאים לדינמיקות האמיתיות של בריאות ומחלה, ואיך אפשר לנסח הגדרה שמשלבת את הנפש בתמונה הפיזיולוגית. כדי לברר זאת, המחברים סוקרים ומחברים יחד כמה תחומי ידע שנוטים להילמד בנפרד: מחקר על אלוסטזיס ובקרה חזויה, פסיכונוירואימונולוגיה, שונות קצב הלב, מחקרי פלצבו ונוסבו, תפיסת מתח וקצבים צירקדיים.
על בסיס הסינתזה הזו הם מציעים הגדרה חדשה ומתווים דרכי הוראה מעשיות, כולל תרגילים לצוותי סטודנטים ושימוש בסימולציות. הם גם בוחנים בביקורתיות את גבולות הגישה ואת השאלות הפתוחות שנותרו למחקר. למי שמלמד, לומד או מטפל, זו הזדמנות לחשוב מחדש על אחד המושגים הבסיסיים ביותר ברפואה.
