בחלל, בלי כוח הכובד, הגוף צריך להמשיך לווסת את הלב ואת לחץ הדם כאילו דבר לא השתנה. אבל מה קורה במוח של אסטרונאוט בזמן שהוא מתרגל לעולם שבו אין מעלה ומטה? ההסתגלות הזאת מתרחשת בלי שאנחנו שמים לב אליה, והיא עשויה להיות קשורה גם לשעה ביממה. השעון הביולוגי, שבתחנת החלל מתנהל סביב שקיעות וזריחות שחולפות כל כשעה וחצי, אולי משחק תפקיד שעוד לא הובן עד הסוף.
המאמר שואל אם קצב הלב יכול לשמש חלון להסתגלות הסמויה הזאת. הרעיון הוא שהתנודות העדינות בין פעימה לפעימה משקפות, בין השאר, את מה שקורה ברשתות מוחיות גדולות, כמו רשת ברירת המחדל של המוח, ושאפשר לעקוב אחריהן גם כשהאדם עצמו לא מודע לשינוי. שאלת המחקר היא אם כל האסטרונאוטים מסתגלים באותה דרך, ואם ההסתגלות תלויה בשלב של המעגל הצירקדי.
החוקרים עקבו אחר שמונה אסטרונאוטים בריאים ששהו בתחנת החלל הבין-לאומית כחצי שנה. הם הקליטו אק"ג רציף של 24 שעות לפני הטיסה, שלוש פעמים במהלכה ולאחר החזרה לכדור הארץ. אחר כך ניתחו את שונות קצב הלב בתחומי תדר שונים ובחמישה פרקי זמן ביממה, וחיפשו תבניות הסתגלות שונות בין האסטרונאוטים. ייתכן שהאופן שבו אנשים שונים "מתכווננים" לחלל מפתיע יותר ממה שהיינו מצפים.
