אימוץ ילד הוא אחד המעשים המשפחתיים הרדיקליים ביותר שחברה יכולה להכיר בהם: החלטה שילד שנולד למשפחה אחת שייך מעתה, מבחינה משפטית ורגשית כאחד, למשפחה אחרת לחלוטין. במשך מאות שנים התייחסה אירופה למוסד הזה בחשדנות עמוקה, ורק בתחילת המאה העשרים החלו גרמניה, שוודיה, צרפת, אנגליה וויילס ואיטליה להכיר בו בחוק, כל אחת מסיבותיה שלה ובזמנים שונים.
אבל מה קרה בפועל ברגע שהחוק נפתח? האם אנשים אכן החלו לאמץ ילדים, ובאיזה קצב? האם אוכלוסיות שונות באירופה המערבית התייחסו לרעיון הזה באופן דומה, או שהיו ביניהן פערים משמעותיים לאורך זמן? השאלה המרכזית פשוטה לכאורה: מתי אימצו האירופאים במערב אירופה הכי הרבה ילדים, והאם היו מדינות שאימצו יותר מאחרות?
כדי לענות על כך, נאספו סדרות נתונים ארוכות טווח, חלקן משתרעות על פני יותר ממאה שנה, מתוך מקורות סטטיסטיים ממשלתיים ומשפטיים בחמש המדינות שהיו חלוצות בתחום. הנתונים מבחינים בין אימוץ מקומי של ילדים שאינם קרובי משפחה, אימוץ מקומי של קרובים כמו ילדים חורגים, ואימוץ בין-ארצי של ילדים ממדינות אחרות, ומאפשרים לעקוב אחר האופן שבו כל אחד מהסוגים הללו התפתח לאורך המאה העשרים ועד ימינו.
התמונה שמתקבלת חושפת דפוסים מפתיעים של דמיון ושוני בין מדינות שלכאורה חולקות היסטוריה ותרבות משותפת, ומעלה שאלות שאין להן עדיין תשובה ברורה לגבי מה בדיוק גורם לאוכלוסיות שונות לפתוח, או לסגור, את דלת המשפחה בפני ילד שאינו שלהן מלכתחילה. המאמר סוקר את המגמות העיקריות בנושא אימוץ ילדים במערב אירופה, בין השנים 1900 ועד 2015.
