רוב האנשים מניחים שהכרעה בסכסוך על כסף היא עניין טכני. שני צדדים, חוזה, חוק, ופסק דין שנגזר מהם כמעט מאליו. ובוודאי שכך הדבר, כך נדמה, כאשר הדיון נסוב על פיצויי פיטורין, על דמי הבראה או על מי משלם עבור אחזקת המעלית. אלא שבבתי הדין הרבניים בישראל, הממלכתיים והפרטיים, אותן שאלות בדיוק נפגשות עם שאלה גדולה בהרבה: האם לחוקי מדינת ישראל ולפסיקת בתי המשפט יש בכלל תוקף הלכתי, ומכוח מה.
כאן נפתח פער מפתיע. גננת במוסד חינוך חרדי חותמת על ויתור על זכויותיה הסוציאליות, ויתור שלפי החוק הישראלי אינו תקף כלל. שכן בשכונה חרדית סוגר מרפסת או בונה על הגג בלי היתר ובלי הסכמת השכנים. מה יקבע בית הדין? התשובה, מתברר, אינה נגזרת רק מכללי ההלכה, אלא גם מן השאלה כיצד רואה הדיין את המדינה, את מוסדות התורה ואת מקומה של החברה החרדית בתוך החברה הישראלית.
הבחינה שלפנינו נשענת על ניתוח של עשרות פסקי דין ופסיקות ממוניות של דיינים חרדים, מקום המדינה ועד ימינו, לצד חיבורים הלכתיים, פסיקה אזרחית, פרסומים בעיתונות החרדית ושיחות עם עובדות במוסדות חינוך, עם מנהלים ועם רבנים. שני מקרי מבחן מעמידים את הדברים במבחן המעשה, ועל גבם נפרש ניתוח כלכלי, סוציולוגי ואידיאולוגי של החברה החרדית בישראל. התוצאה היא הצצה נדירה אל חדר הדיונים, ואל האופן שבו השקפת עולם מחלחלת אל תוך טיעון הלכתי מדוקדק.
