כמעט כל רופא וטרינר עבר דרך חדר הנתיחות. השולחן, הריח, הגופה שמחכה מתחת לסדין, והרגע שבו הידע התיאורטי הופך לפתע למשהו שאפשר למשש. גם בעידן של מודלים תלת ממדיים ונתיחה וירטואלית, הגופה האמיתית נותרה הכלי שאין לו תחליף, פשוט משום שאף סימולציה אינה מצליחה לשחזר את התחושה של רקמה אמיתית ואת השונות בין גוף לגוף.
אלא שכדי שהגופה הזאת תחזיק מעמד לאורך סמסטר שלם היא חייבת לעבור שימור, וכאן מתחילה הדילמה. פורמלדהיד, שהיה במשך יותר ממאה שנה הפתרון המובן מאליו, מעקר את הרקמה אך גם מגרה את דרכי הנשימה ומסווג כחומר מסרטן. בשנים האחרונות עולה חלופה פשוטה וזולה להפליא: תמיסת מלח רוויה, שמשמרת היטב את הצבע, המרקם וניידות המפרקים ואינה פולטת אדים רעילים. אך בניגוד לפורמלדהיד היא אינה מעקרת דבר, ויש חיידקים שדווקא משגשגים במליחות גבוהה.
מה בעצם ממשיך לחיות בתוך גופה שספוגה במלח, ומה המשמעות של כך עבור הסטודנטים, המדריכים והטכנאים שנוגעים בה שוב ושוב במשך חודשים? סקירה זו אוספת את מה שידוע על שיטות השימור הנהוגות באנטומיה וטרינרית, על המיקרואורגניזמים שנמצאו בגופות, בתמיסות השימור ועל משטחי המעבדה, ועל נתיבי החשיפה שנוצרים בחדר הנתיחות, ומנסה לחבר יחד שלושה עולמות שנדונים בדרך כלל בנפרד: איכות ההוראה, הבטיחות הכימית והבטיחות הביולוגית.
