מאז דקארט, הפילוסופיה המערבית מתקשה לחבר מחדש את מה שהפרידה: גוף ונפש, טבע ורוח, מוח ותודעה. מדעי המוח העכשוויים מבטיחים לפתור את החידה בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, אבל השאלות שהם שואלים, מה זו חירות, האם הרצון נקבע בידי הגוף, והיכן נמצאת התודעה, נוסחו כבר לפני מאות שנים. האם הנוירופילוסופיה יכולה להשיב לפילוסופיה את השאיפה הישנה להבין את המציאות כשלם אחד, בלי לבחור צד בין הפיזיקה לבין הסובייקט?
במרכז הדיון עומד המוניזם התלת-היבטי של אלפרדו פריירה ג'וניור, מודל המתאר את היחיד בשלוש שכבות: פיזיולוגית, לא-מודעת ומודעת. השאלה היא אם המודל הזה הוא עוד פשרה בין דואליזם לפיזיקליזם, או שהוא מציע דרך חדשה באמת לחשוב על היחס בין המוח לתודעה. כדי לבחון זאת המאמר חוזר אחורה, אל ארבעת המודלים המודרניים של היחס בין הסובייקט לטבע: הדואליזם של דקארט וקאנט, המוניזם של הטבע אצל שפינוזה והובס, המוניזם של הסובייקטיביות אצל ברקלי ופיכטה, והמוניזם הדיאלקטי של שלינג והגל.
משם הדרך עוברת דרך הוויכוח העכשווי בין נטורליזם לנורמטיביות, דרך קריאה צמודה בתיאוריית הרגשות והתחושות של אנטוניו דמאסיו בספרו "בעקבות שפינוזה", ודרך תפיסת הרצון החברתית של הגל ב"פילוסופיה של המשפט". אל כל אלה מצטרפים אריסטו ותורת הצורות שלו, גדמר ו"משחק הכוחות", ושאלת המקום של המוסר והחיים האתיים במודל המתחיל בפיזיקה ובכימיה. האם להגל, פילוסוף של המאה התשע עשרה, יש מה לומר לחקר התודעה של המאה העשרים ואחת?
