מדוע חברות בוחרות לממן את פעילותן בחוב ולא בהון עצמי? מחקר מסורתי במימון תאגידי מסביר זאת בעזרת איזון בין יתרונות ועלויות של חוב, או בסדר העדפות בין מקורות מימון. אבל מאחורי כל החלטה כזו יושב אדם, ולא תמיד אדם מחושב לגמרי. מנהלים רבים מעריכים את יכולתם ואת סיכויי ההצלחה של חברתם גבוה מהמציאות, ומזלזלים בסכנת המצוקה הפיננסית. האם הטיה כזו משנה את אופן המימון של החברה?
המאמר שואל באיזו מידה ההיבט ההתנהגותי משלים את התמונה שמציעות התאוריות הוותיקות, ולא מתחרה בהן. החוקרים בוחנים כיצד ביטחון יתר של מנהל קשור לרמת החוב של החברה, ואם הוא משפיע גם על האופן שבו חברה מגיבה לפער מימון. הם מרחיבים לשם כך שני מודלים מוכרים: מודל סדר ההעדפות של Shyam-Sunder ו-Myers ומודל האיזון הדינמי.
הבדיקה נעשית על חברות טוניסאיות בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים בחמש שנים, על סמך נתונים חשבונאיים. מאחר שמדדי ביטחון יתר מקובלים אינם זמינים בשוק הזה, המחברים נעזרים במדד יצירתי המבוסס על מבנה הבעלות בחברה, ומפעילים שיטות כלכליות מתקדמות לנתוני פאנל, ובהן שיטת המומנטים המוכללת. התוצאה היא מבט נדיר על פסיכולוגיה של מנהלים בשוק מתפתח, ועל השאלה אם הטיות אנושיות יכולות להסביר את מה שהמודלים הקלאסיים משאירים פתוח.






