תיירות היא אחד ממנועי הצמיחה הכלכלית החשובים בעולם, אך התרחבותה מגיעה גם עם מחיר סביבתי לא מבוטל: יותר טיסות, יותר תשתיות, יותר צריכת אנרגיה ומשאבי טבע. השאלה שמעניינת חוקרים רבים היא עד כמה הקשר בין תיירות לסביבה הוא באמת בעייתי, ואם יש דרך לצמצם את הפגיעה מבלי לפגוע בהכנסות התיירותיות.
מאמר זה בוחן את הסוגיה מזווית רחבה יותר מהמקובל: במקום להתמקד רק בפליטות פחמן דו-חמצני, החוקרים משתמשים במדד "טביעת הרגל האקולוגית" שמשקף תמונה מקיפה יותר של השימוש במשאבי טבע. המחקר משווה בין 14 מדינות באמריקה הלטינית ל-18 מדינות באיחוד האירופי, על פני תקופה של עשרים שנה, מ-2000 עד 2019, ובוחן אם צמיחה במספר התיירים הנכנסים אכן מתורגמת לפגיעה סביבתית, מהו כיוון ההשפעה בין השניים, ובעיקר, האם המדינות הנבדקות "מתכנסות" בהדרגה למצב סביבתי משותף ובר-קיימא, או שכל אזור צועד בדרכו הנפרדת.
לצורך כך נעשה שימוש בשיטות אקונומטריות מתקדמות לבחינת קשרים ארוכי וקצרי טווח, יחסי סיבתיות, וניתוח מועדוני התכנסות שמאפשר לזהות קבוצות מדינות בעלות מגמות דומות בלי הנחות מוקדמות. האם התיירות והסביבה הולכות יד ביד לעבר עתיד משותף, או שהפערים ביניהן רק מעמיקים? התשובות עלולות להפתיע ולהעניק כיוונים חדשים למדיניות תיירות בת-קיימא.
