כשמלחמה פורצת באירופה ונמשכת הרבה מעבר לצפוי, מה בעצם קובע כמה אנשים, קהילות ומדינות שלמות מסוגלים להתמודד ולהתאושש? המלחמה באוקראינה לא נגעה רק לצדדים הישירים לסכסוך, אלא הטילה צל כבד על מדינות שכנות ואירופאיות רבות, שנחשפו לאיום קיומי חדש, למשבר אנרגיה, לחששות כלכליים ולגלי הגירה. אבל האם כל האזרחים מגיבים באותה צורה? ואילו גורמים פסיכולוגיים ודמוגרפיים מסבירים בסופו של דבר מי מרגיש חוסן גבוה יותר ומי נשאר חשוף ופגיע יותר?
מחקר זה יוצא לבחון בדיוק את השאלות הללו, ובודק לעומק את שלושת סוגי החוסן, האישי, הקהילתי והחברתי, בקרב אוכלוסיית מבוגרים בצ'כיה כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה. הוא מתמקד בשאלה אילו מדדים פסיכולוגיים, כמו תקווה, רווחה נפשית, מורל, תסמיני מצוקה, תחושת סכנה ותפיסת איומים, וכן אילו מאפיינים דמוגרפיים, מנבאים בצורה הטובה ביותר את רמת החוסן בכל אחד משלושת המישורים. לצורך כך נאסף מדגם רחב של יותר מאלף מבוגרים באמצעות פאנל אינטרנטי מייצג, ונעשה שימוש בסקאלות מהימנות ומתוקפות שתורגמו לצ'כית.
מה שמעניק למחקר עומק נוסף הוא הפריזמה ההשוואתית: הנתונים מצ'כיה מושווים לנתונים דומים שנאספו בסלובקיה השכנה, ואף לנתונים מישראל שנאספה שנה קודם לכן בעיצומו של סכסוך צבאי אחר. השוואה זו מעלה שאלות מרתקות על ההבדלים התרבותיים וההיסטוריים בין חברות שונות בהתמודדות עם איום, ועל השאלה האם עקרונות הניבוי של חוסן הם אוניברסליים או תלויי הקשר תרבותי.
