שני בני נוער גדלים באותה עיר, חווים את אותה קריסה כלכלית, את אותו פיצוץ ואת אותה מגפה. אחד מהם נשאר שבוי בסיוטים ובמצוקה, והשני דווקא יוצא מהתקופה עם תחושת משמעות חדשה ועם כוחות שלא ידע שיש לו. מה גורם להבדל הזה? בלבנון, שבה מתבגרים נחשפו בשנים האחרונות לרצף משברים חופפים, השאלה הזו איננה תיאורטית כלל.
המחקר בוחן האם יכולת אישית שנתפסת כ"אינטליגנציה רגשית" , כלומר האופן שבו אנשים מעריכים את היכולת שלהם להבין ולנהל רגשות, קשורה לשני סוגי תגובה לטראומה: מצוקה פוסט-טראומטית מצד אחד, וצמיחה פוסט-טראומטית מצד שני. החוקרים שואלים גם מה עומד ביניהם. האם הקשר עובר דרך האופן שבו בני נוער מתמודדים עם קשיים, למשל פתרון בעיות, חיפוש תמיכה או ראיית המצב באור אחר? והאם איכות השינה, שנחשבת לתהליך משקם של הגוף והמוח, משחקת תפקיד משלה?
כדי לברר זאת נבדקו 612 תלמידי תיכון משלושה בתי ספר ציבוריים בלבנון, בגילאי 14 עד 21. הם מילאו שאלונים קצרים בערבית, והנתונים נותחו בשיטת מידול משוואות מבניות, שמאפשרת לבדוק במקביל כמה מסלולים אפשריים. הדרך שבה הגורמים האלה מתחברים עשויה להיות מורכבת ומפתיעה יותר ממה שנדמה במבט ראשון.
