אמצעי המניעה שעומדים לרשות נשים ממלאים מדף שלם, ואילו לגברים נותרו בעצם שלוש אפשרויות בלבד. אחת מהן, ניתוח קשירת צינור הזרע, נחשבת במדינות רבות להליך פשוט ושגרתי שנעשה אצל רופא המשפחה בתוך רבע שעה. בישראל כמעט שאיש אינו מדבר עליה: היא אינה מסובסדת, מתבצעת רק בחדר ניתוח ובהרדמה, ועולה אלפי שקלים. דווקא כאן, בחברה שבה הילודה היא ברירת מחדל כמעט מובנת מאליה, יש גברים שבוחרים לסגור את האפשרות להביא ילדים נוספים לעולם, ולוקחים על עצמם את האחריות שבדרך כלל מוטלת על בנות זוגם.
מה קורה לגבר כשהוא עושה את הצעד הזה? כיצד מגיבים לו חברים, בני משפחה ואפילו הרופאים, וכיצד הוא עצמו מסביר את בחירתו מול שאלות חודרניות על גבריותו ועל חיי המין שלו? ומה הסיפור הזה מגלה על האופן שבו החברה הישראלית תופסת את הפריון הגברי, את הגוף הגברי ואת גבולות האחריות המגדרית למניעת היריון?
כדי לבדוק זאת נערכו חמישה עשר ראיונות עומק עם גברים ישראלים שעברו את ההליך, מתוך גישה מתודולוגית פמיניסטית וניתוח תמטי של חוויות החיים שלהם. הראיונות נוגעים בשיקולים שהובילו להחלטה, בתגובות שספגו בעקבותיה, בהצדקות שגייסו כדי להדוף אותן ובבחירה אם בכלל לספר על מה שעברו. זהו מבט ראשון מסוגו על פינה שקטה ומודחקת בשיח הפריון הישראלי.
