כבר עשרות שנים שיהודי אמריקה שומעים אזהרה חוזרת: הם עומדים להיעלם. נישואי תערובת, ילודה נמוכה וניתוק ממוסדות קהילתיים מופיעים שוב ושוב במאמרי שער, בדוחות של קרנות, בדרשות ובעמודי הסיום של ספרי היסטוריה. ובכל פעם הקינה נשמעת דחופה וחדשה, כאילו מישהו גילה את המשבר הרגע. מנגד, גם הביקורת על נרטיב המשבר הפכה צפויה לא פחות.
המאמר אינו מנסה להכריע אם המשבר אמיתי או מדומה. הוא שואל שאלה אחרת: איזה סוג של סיפור זהו סיפור "קץ היהודים"? לאיזה ז'אנר הוא שייך, ולאילו צרכים ספרותיים ותרבותיים הוא משרת? ואולי הוויכוח הציבורי כולו מעיד על משהו עמוק יותר מהדמוגרפיה, על קושי של היהודים האמריקאים לספר לעצמם את סיפורם.
כדי לבחון זאת המחבר קורא את השיח על עתיד יהדות אמריקה כטקסט ספרותי. הוא מציב אותו מול מסורות אסכטולוגיות ואפוקליפטיות, מול הגות על הצורך האנושי בסופים בדיוניים, מול תיאוריות של כתיבת ההיסטוריה ומול מיתוסי מוצא יהודיים, מאגדת המוצא של יהודי פולין ועד סיפורי ההגירה לאמריקה. בדרך הוא מפגיש היסטוריונים, סוציולוגים ופרשנים ציבוריים, ומשווה בין האופן שבו הסיפור הציוני והסיפור האמריקאי-יהודי מתמודדים עם התחלות, סופים והווה שאינו נגמר. התוצאה היא מבט חריג על שאלה מוכרת, ועל הדרכים שבהן עם מספר את עצמו, או מתקשה לעשות זאת.






