כשאמא וילד בן ארבע יושבים יחד לארוחת חטיף ומפטפטים על כלום ועל הכול, קל לחשוב שמדובר בשיחה חולפת. אבל מה אם דווקא ברגעים היומיומיים האלה עובר מדור לדור משהו עמוק בהרבה: האופן שבו אנחנו מרגישים קרובים לאנשים, סומכים עליהם ומתמודדים עם רגשות? התיאוריה של ההיקשרות טוענת שהדפוסים האלה נוטים לעבור מהורים לילדים, אך ההסברים הקיימים לכך עדיין חלקיים, ובגיל הרך, כשהשפה מתפתחת והילד כבר מסוגל לדבר על מחשבות ורגשות, כמעט לא נחקר מה בדיוק מתרחש.
המחקר שואל האם צורת השיחה בין אם לילד היא אחד המנגנונים שמעבירים את ההיקשרות מאם לילד, ואילו סגנונות שיח מאפיינים ילדים ואמהות עם דפוסי היקשרות שונים. האם מי שנוטה להמעיט ברגשות, להגזים בהם או לדבר בצורה מבולגנת תשמע אחרת ממי שמרגישה בטוחה?
החוקרים עקבו אחר 111 זוגות של אמהות וילדים בגילאי 3 עד 5. הילדים נבחנו במעבדה בהליך פרידה ואיחוד מוכר, ושיחות החטיף הלא מובנות בינם לבין אמהותיהם הוקלטו, תומללו וקודדו בקפידה מבחינת קוהרנטיות ובדרכי ההתייחסות למידע רגשי. לאחר שנתיים הוערך גם המצב הנפשי של האמהות ביחס להיקשרות באמצעות ראיון השלכתי מבוסס תמונות. כך אפשר היה לבדוק לא רק מי מדבר איך, אלא גם מי מקשר בין דור אחד לשני.






