ילדים רבים על הרצף האוטיסטי מתקשים ליצור קשר חברתי, לתקשר ולשחק עם בני גילם, ובו בזמן הם נמשכים באופן בולט למסכים ולמחשבים. העובדה הזאת מעוררת שאלה מרתקת: האם אפשר להפוך את המשיכה הזאת לכלי אמיתי של טיפול והוראה? מצד אחד, הורים ואנשי חינוך רואים בטכנולוגיה הזדמנות. מצד שני, יש מי שחוששים שהיא תעמיק את הבידוד שממילא מאפיין את הילדים האלה.
המאמר בוחן את השאלה איזה מקום יכולות לתפוס טכנולוגיות חדשניות בעבודה עם ילדים על הרצף, ועד כמה הן כבר זמינות לשימוש בכיתה ובקליניקה. החוקרים בחרו לא לערוך סקירה ממצה, אלא להתמקד בדגימה של ארבע טכנולוגיות שונות מאוד זו מזו: צפייה בסרטוני הדגמה, שולחנות מגע שבהם כמה ילדים פועלים יחד, עולמות וירטואליים ורובוטים. לכל אחת מהן הם בוחנים מה כבר נעשה איתה, מה ידוע על האופן שבו היא נבחנה במחקר, ואילו יתרונות ומגבלות מעשיות מלוות אותה.
לצד זאת, המאמר מביא תמונה מהשטח: סקר קטן בקרב מורים לילדים על הרצף שבדק באילו כלים טכנולוגיים הם משתמשים בפועל. התמונה הזאת מעמידה מולנו פער מסקרן בין מה שאפשרי בעולם המחקר לבין מה שקורה בכיתות, ומציבה שאלות על עלות, נגישות ויכולת ליישם את הרעיונות האלה כבר היום.






