המחשב נכנס לכיתות של מכללות ה-TAFE באוסטרליה, ולא במקרה. המעבר ללמידה מבוססת מיומנויות, לקורסים מודולריים ולהתקדמות בקצב אישי יצר צורך בכלי שיודע לתת משוב מיידי, לנהל רישומים ולהתאים את עצמו לכל לומד. אבל לא כל תוכנה לימודית שווה משהו. חלק מהחומרים הממוחשבים שפותחו בידי מורים ביוזמתם נחותים מבחינה חינוכית, והציוד עצמו, כך מתברר, אינו מעניין כשלעצמו.
המאמר שואל מה מבדיל בין שימוש מושכל במחשב להוראה לבין שימוש מקרי בו, ואילו תובנות מעולם הפסיכולוגיה יכולות להנחות את מי שמפתח חומרים כאלה. כדי לענות, הכותב סוקר ארבע משפחות של תיאוריות למידה: ההתנהגותית, הקוגניטיבית, ההתפתחותית והקיברנטית. את כל אחת מהן הוא מציב מול יכולות מסוימות של המחשב, כמו חיזוק ומשוב, למידה בקצב עצמי, אינטראקציה והתאמה אישית.
הסקירה נשענת על שמות מוכרים מתחום הפסיכולוגיה ועל מושגים כמו מטרות התנהגותיות, סכמות, שלבי התפתחות וסגנונות למידה. כך היא בוחנת איזו תיאוריה מסבירה איזה יתרון של המחשב, ואיפה הלהט סביב "אינטראקציה" עלול להטעות. מי שמלמד, מתכנן קורסים או מפתח תוכנות לימודיות ימצא כאן מסגרת לשאלה שעדיין רלוונטית: מתי טכנולוגיה באמת משרתת למידה?






