מדי שנה מסתיימים בהתאבדות כמיליון חיים ברחבי העולם, ועוד כעשרה מיליון בני אדם מנסים לשים קץ לחייהם. מי שמטפל באנשים במצוקה נפשית מכיר את הקושי: רובם המכריע של החולים בדיכאון לא יעשו זאת לעולם, ומי שכן מתכננים צעד כזה לא תמיד מוכנים או מסוגלים לומר זאת. שאלות הסיכון הקליניות המקובלות מספקות ניבוי חלש בלבד. כך נוצר פער כואב בין הצורך לזהות מראש מי נמצא בסכנה לבין הכלים שבידינו.
המאמר שואל אם מאחורי ההתנהגות האובדנית עומד "מוח אובדני", כלומר דפוס עצבי וקוגניטיבי שאפשר לזהות ולמדוד, ושאינו רק תוצר של המחלה הנפשית המלווה אותה. האם יש נטייה ביולוגית שמבדילה בין מי שנשאר במצוקה למי שמגיע למעשה, ואם כן, איפה היא מתגלה ואיך אפשר ללכוד אותה?
כדי לברר זאת, המחברים סוקרים ספרות מתחומים שונים ומחברים ביניהם: מחקרי תאומים ואימוץ, כימיה של המוח, בדיקות של רקמת מוח לאחר המוות, הדמיה מבנית ותפקודית, ומבחנים נוירופסיכולוגיים. הם בוחנים במיוחד שתי תכונות, אימפולסיביות ותחושת חוסר תקווה, ואת הדרכים שבהן אפשר לראות אותן בהדמיית המוח. התמונה הכוללת עשויה לשנות את האופן שבו חושבים על הערכת סיכון ועל מניעה.






