בלב מלזיה, על פני שטח של כארבעה קילומטרים רבועים בלבד, שוכן אתר שחוקרים רואים בו את אחד ממוקדי הציוויליזציה הקדומה בדרום-מזרח אסיה. אבל אתר ארכיאולוגי חשוב אינו הופך מעצמו ליעד תיירותי. כיצד מציגים לציבור שרידים עתיקים ושבריריים בלי לפגוע בהם, ובאילו אמצעים אפשר להפוך אותם לחוויה שמושכת מבקרים גם בעידן שלאחר הקורונה?
המאמר שואל כיצד אפשר לפתח את מתחם סונגאי בטו למוצר תיירות מורשת חכם ובר-קיימא, ובאיזו מידה טכנולוגיות דיגיטליות וגלריית תרבות חיה יכולות לשרת מטרה זו. עם זאת, הוא נוגע גם בשאלה רחבה יותר: האם כל אתר ארכיאולוגי צריך לאמץ כלים כאלה, ומה קורה לאותנטיות של הביקור כשהמבקר פוגש הולוגרמות, מציאות רבודה וקודי QR.
החוקרים משלבים עבודת שדה ארכיאולוגית, הכוללת סקר, מיפוי באמצעות GPS וגוגל ארת', חפירה ודגימה, עם עיבוד הנתונים לתוכניות ולמודלים תלת-ממדיים. השחזורים נעשים לפי עקרונות מגילת לונדון להדמיה ממוחשבת של מורשת תרבותית. הם מציבים את האתר על רקע מגוון מוצרי התיירות של מחוז קואלה מודה, מארכיאולוגיה וגיאולוגיה ועד טבע, קהילה וגסטרונומיה, ומציגים חבילות סיור שנבנו כדי לחבר ביניהם. התוצאה היא מבט מקרוב על האופן שבו מחקר ארכיאולוגי, טכנולוגיה ותכנון תיירותי נפגשים באתר אחד.
