מדוע אנחנו כמעט לא שומעים על גברים שנפגעו מינית? בחברה שבה הלוחם הצבר היה במשך שנים דמות המופת, נדמה שלחולשה, למצוקה ולפגיעות לא היה מקום. הנפגעים הגברים נשארו בלי קול, והשתיקה סביבם נשענה על יחסי כוח מגדריים, על תפיסות של גבריות ועל יחס להומוסקסואליות. המאמר בוחן כיצד השתנה היחס הציבורי בישראל לפגיעות מיניות בגברים מאז קום המדינה, ומה אומר השינוי הזה על החברה עצמה.
כדי להשיב על השאלה נבנתה מסגרת של שלושה מעגלים שמקיפים זה את זה: מגדר וגבריות, הצבא והמיליטריזם, והזהות הקולקטיבית של החברה בישראל. על רקע המעגלים האלה נערכה סקירה נרטיבית סמי־שיטתית שחולקה לשלוש תקופות היסטוריות. היא נשענת על מאמרים ופרקים אקדמיים שעוסקים בנושא בישראל, על כתבות בעיתונות שאותרו במפתח חיפה ועל פרסומי איגוד מרכזי הסיוע. מכיוון שהחומר הישיר דל, במיוחד בעשורים הראשונים, נעזרה הסקירה גם בספרות על בריאות הנפש ועל שיח הפגיעה והטראומה.
בדרך עולות פרשות ציבוריות מוכרות, חוקים שקובעים הבחנות מפתיעות ותנועות חברתיות חדשות. כל אלה מציבים את השאלה אם שינוי אמיתי כבר החל, או שמא כוחות מנוגדים מושכים את החברה לאחור. מדובר במבט על ההיסטוריה של הישראליות דרך מה שנשאר מחוץ לשיח.
