איך מלמדים שירה בקורס אקדמי בלי להפוך אותה לרשימת סימנים של זרם ספרותי? בקורסים רבים השיר משמש דוגמה לתקופה או למגמה, והסטודנטים נשארים מקשיבים פסיביים לפרשנות של המרצה, בלי מפגש אמיתי עם הדמיון, עם המילים ועם הקול הייחודי של המשורר. המאמר מתמקד בכיתה שבה האנגלית היא שפה זרה, ושואל אם אפשר ללמוד ספרות ברצינות ובו בזמן לפתח שפה.
המאמר מציע גישה תמטית כפולה, ומדגים אותה דרך פיליפ לרקין, משורר בריטי שזוכה להערכה ביקורתית גבוהה ולאהדה של קוראים שאינם קוראי שירה מקצועיים. לרקין כותב על אמבולנסים, בתי חולים, זקנה, בדידות ואכזבה, ושיריו מעוררים אצל קוראים תגובה אישית חזקה. המחבר מתאר כיצד אפשר לקבץ שירים סביב נושאים, לדון בהם בזוגות ובקבוצות, ולעבור משם לפעילויות שפה כמו השלמת חסרים, התאמת סיכומים, דיון בסוגיות אקטואליות וכתיבה יוצרת.
הנספח מציג תרגילים מעשיים על שירים מוכרים של לרקין, ומזמין מורים ומרצים לחשוב מחדש על תפקיד הסטודנט והמורה בכיתת הספרות. האם שיר ממורמר על הזדקנות יכול להפוך לבסיס לשיחה פתוחה על בתי אבות, גיל פרישה ופערי דורות? המאמר בוחן מה קורה כשהטקסט נוגע בחייהם של הלומדים עצמם.






