כמעט כל מחוקק מאמין שברגע שחוק נחקק ומתפרסם, הבעיה החברתית שהוא נועד לפתור כבר בדרך להיעלם. המציאות מתעקשת להיראות אחרת. בין הנורמה הכתובה לבין מה שקורה ברחוב, במשרדי הממשל ובבתי המשפט נפער לא פעם פער עמוק, ויש חוקים שנשארים על הנייר בלבד. מה גורם לחוק אחד לעצב התנהגות ולחוק אחר להתפוגג בלי שאיש ישים לב?
המאמר שואל כיצד אפשר להשתמש בסוציולוגיה של המשפט ככלי אבחון כדי להבין מהי יעילות החוק ואיך משפרים אותה. אינדונזיה משמשת כאן מקרה מבחן מרתק: מדינה עצומה ומגוונת, שבה החוק הלאומי פועל לצד משפט אסלאמי ומשפט מנהגי, ושבה אידיאולוגיה מכוננת כמו הפנצ'סילה צריכה להתגשם בחקיקה יומיומית שנולדת במשא ומתן פוליטי.
המחקר הוא איכותני ונשען על מחקר ספרותי. החוקרים משלבים נתונים משניים, ובהם סטטיסטיקות פשיעה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באינדונזיה מחמש השנים האחרונות, עם מסמכי חקיקה, ספרים ומאמרים שפורסמו בכתבי עת עם ביקורת עמיתים. הנתונים עוברים ניתוח מגמות תיאורי, ולצדו ניתוח תוכן איכותני וסינתזה סוציולוגית שבוחנים גורמים מערכתיים, מבניים ותרבותיים. התוצאה היא מבט מחודש על השאלה אם חוק הוא כלי אמיתי של הנדסה חברתית או רק טקסט שמסמן כוונות.






