מה קורה כשקוראים שני שירים אמריקאיים מוכרים, אחד מפי משוררת שהפכה לסמל של שירת הווידוי ואחד מפי משורר שנתפס כאיש הכפר והחוכמה הפשוטה של ניו אינגלנד, ומניחים בצד את השאלה "מה השיר באמת אומר"? בעולם שבו חיים ומוות, גבר ואישה, אור וחושך נראים כצמדים ברורים, יש טקסטים שמסרבים להיכנס למסגרות הנוחות האלה. "Lady Lazarus" של סילביה פלאת' ו"Design" של רוברט פרוסט הם בדיוק כאלה: שירים קצרים, חדים ומטרידים, שכל קריאה בהם מובילה לשאלה חדשה.
המאמר שואל כיצד שני השירים מערערים על משמעותם שלהם ועל המוסכמות הספרותיות והמגדריות שהם לכאורה נשענים עליהן. הוא נשען על הגישה הדקונסטרוקציוניסטית, שמקורה בכתביו של ז'אק דרידה, ובוחן את הניגודים, העמימויות והסתירות שבשפה, בצורה ובתוכן של היצירות. כדי לעשות זאת המחברים מציגים תחילה את הרקע התיאורטי של הדקונסטרוקציה ואת הרקע הביוגרפי של שני המשוררים, ואחר כך קוראים כל שיר בנפרד מקרוב, בוחנים דימויים, משחקי מילים, חזרות ומבנה, ומשווים בין הממצאים.
מה משותף למשוררת שהתאבדה ולמשורר שכתב סונטה על עכביש ועש? ומה קורה לשיר כשאנו מפסיקים לחפש בו מסר אחד סגור? זהו מבט אחר על שתי יצירות מוכרות, שעשוי לשנות את האופן שבו קוראים שירה.






