האם האדם הוא קודם כול יש מתפלל? ואם כן, מה קורה ברגע שלפני המילים, לפני שיש נמען, לפני שיש נוסח, ולפעמים אפילו לפני שיש יכולת לומר דבר? המאמר יוצא לחפש את מה שהוא מכנה התפילה הראשונית: זעקה קצרה, לחש או שתיקה שפורצים מתוך מועקה קיומית. לטענתו, מוסד התפילה הדתי דווקא נוטה לטשטש את עקבותיה, ולכן נדרשת עבודת חשיפה שתאתר אותה בלב התפילה המסודרת.
הסוגיה מעניינת משום שהיא נוגעת בשאלה מה קודם למה: האמונה לתפילה, או התפילה לאמונה. היא מעניינת גם משום שהיא מאפשרת לדבר על תפילה של מאמינים ושל מי שאיבדו את אלוהיהם באותה שפה אנושית.
המאמר בוחן שאלה מרכזית אחת: מהו הרגע שבו התפילה נולדת מהוויית האדם, ומה מתגלה כשמסתכלים עליו בניתוח אנכי, גנאלוגי, ולא רק בניתוח המסורתי של מוען, נמען ותוכן. לשם כך הוא קורא מקורות מקראיים ופרשניים, ובהם פסוקים מתהילים וספר יונה, לצד שירה עברית ועולמית, ומתבסס על כלים פנומנולוגיים והרמנויטיים. הקריאה משלבת הקשבה לגבולות הטקסט עם פתיחה לשכבות משמעות חדשות, והיא נעזרת במסורת הפרשנית של חז"ל, הזוהר והפרשנים, ובהגות של היידגר, בובר וקירקגור, כדי לשמוע מה מבקש להישמע מאחורי המילים.






