מה חייבים ילדים בוגרים להוריהם? השאלה הזאת נשמעת כמעט מובנת מאליה, ובכל זאת פילוסופים מתווכחים עליה כבר עשרות שנים, מאז שהועלתה הטענה הפרובוקטיבית שאין חובה כזאת כלל. היום היא דחופה מתמיד. חברות מזדקנות, ממשלות מעבירות את נטל הטיפול בקשישים אל המשפחה, נשים שנשאו בו מסורתית משתלבות בשוק העבודה, ובקהילות מהגרים נוצר פער בין ציפיות ההורים להתנהגות הילדים. מאחורי כל זה עומדות גם שאלות פילוסופיות עמוקות על העדפת קרובים, על הקשר בין מוסר להקשר חברתי, ועל ההבדל בין הקשריות לרלטיביזם.
המאמר שואל על מה בעצם נשענות חובות כאלה: על מה שההורים הקריבו, על ערכו המיוחד של הקשר בין הורה לילד, או על מוסכמות חברתיות וציפיות? הכותב אינו מסתפק בהכרעה בין התשובות. הוא בוחן בשיטה פילוסופית אנליטית שלושה מודלים מובילים, מעמיד מול כל אחד את ההתנגדויות החזקות ביותר שהועלו נגדו, ובודק אילו מהן עומדות במבחן ואילו נחלשות. לצורך הדיון הוא נעזר גם בנתונים אמפיריים על ציפיות שונות בקרב קבוצות תרבותיות בהולנד.
מתוך הבדיקה הזאת מתגבשת הצעה חדשה שמנסה לשמור על מה שראוי בכל גישה ולהתמודד עם שאלות קשות. מתי מוסכמה חברתית לגיטימית? האם צעירה שגדלה בין שתי תרבויות רשאית לדחות ציפיות שהוריה מחזיקים בהן? ומה משמעות הדבר כשהמדינה מותירה את הטיפול בקשישים בידי משפחות, ובעיקר בידי הבנות?
