מה זה בעצם אומר שעץ, כוס או כוכב רחוק קיימים? יש הסבורים שעצמים פיזיקליים אינם אלא אפשרויות לחוויה: מה שהיינו רואים, שומעים ומרגישים אילו היינו שם. התפיסה הזו, הפנומנליזם, זוכה לאחרונה להגנה מקיפה בספר חדש, שלפיו היא מציעה תמונה פשוטה ואלגנטית יותר של העולם ושל היחס בין חומר למודעות מכל יריבותיה, ובהן הריאליזם המסורתי, הקנטיאניזם והריאליזם המבני.
אחת היריבות המעניינות ביותר היא הפנפסיכיזם הראסליאני, הרעיון הנועז שהמודעות היא הבסיס הפנימי של כל מה שהפיזיקה מתארת רק מבחוץ. השאלה המרכזית כאן היא אם הפנומנליזם באמת עדיף עליו, הן כתיאוריה של טבע החומר והן כתיאוריה של המודעות.
המאמר הוא ניתוח פילוסופי השוואתי. הוא בוחן אחד לאחד את הטיעונים שמובאים לטובת הפנומנליזם: טענת הפשטות, החשש מתלות העולם הפיזיקלי בתודעה, והיכולת להסביר איך חוויה משפיעה על העולם. לצורך זה הוא משווה את מחויבויותיהן של התיאוריות המתחרות בשאלת התכונות היסודיות, החוקים והיחסים ביניהן, ושואל אם הפשטות שהובטחה אכן מתממשת. התשובות נוגעות בשאלות עתיקות על מה שקיים ומה שאנו חווים, ועשויות לשנות את האופן שבו אנו חושבים על הקשר בין מוח, חומר וחוויה.
