מה קורה כשסטודנטית להוראה, שמתמחה בתנ"ך ובאנגלית, נשלחת ללמד נערות חולות במסגרת חוץ-בית ספרית, לבדה, בלי מדריך פדגוגי צמוד? האם חוויה כזו, שאינה חלק מההכשרה הרגילה והמוכרת, מעצבת אותה כמורה בצורה אחרת מכל תרגול פדגוגי מסורתי? מאמר זה בוחן את "ההתנסות הייחודית", מרכיב מפתח בתוכנית המצוינות רג"ב (ראש גדול בהוראה), שנועד לגייס ולהכשיר פרחי הוראה איכותיים ובעלי מוטיבציה גבוהה, ולהעצים אותם לקראת קריירה של הוראה ומנהיגות חינוכית.
בשונה מההתנסות הפדגוגית הרגילה, ההתנסות הייחודית מחייבת את הסטודנטים ללמד תחום שאינו תחום התמחותם, בקבוצה הטרוגנית, לאורך זמן, וללא ליווי צמוד של מדריך מהמכללה, בשילוב סדנה רפלקטיבית. השאלה המרכזית העומדת בבסיס המחקר היא כיצד חוויה מאתגרת ולא שגרתית זו משפיעה על ההתפתחות האישית והמקצועית של פרחי ההוראה: האם היא משנה את עמדותיהם כלפי מקצוע ההוראה, את אופן התמודדותם עם קשיים בכיתה, את דרכי ההוראה שהם נוקטים ואת מידת הרגישות שהם מפתחים לצורכי התלמידים?
כדי לבחון שאלות אלה נערך מחקר פעולה איכותני שעקב אחר שלוש סטודנטיות מתוכנית רג"ב במכללת שאנן, שכל אחת מהן ביצעה התנסות ייחודית בתחום שבחרה בעצמה, ותועדה באמצעות שאלונים פתוחים, ראיונות עומק ורשימות שדה, לפני ואחרי ההתנסות. ניתוח מעמיק של מאות ראיות מציע הצצה נדירה לתהליך הפנימי שעוברות סטודנטיות להוראה כשהן נדרשות לצעוד מעבר לאזור הנוחות המוכר.
