מאות מיליוני ילדים בעולם אינם לומדים במסגרת חינוכית, ולומדים אוטיסטים נמנים עם הקבוצות שהמערכת מתקשה לשרת ביותר. שיחה ספונטנית, תורנות בשיחה והבנת רמזים לא מילוליים הן מיומנויות שקשה ללמוד מתוך ספר לימוד או בשינון, ובכל זאת שיטות ההוראה המסורתיות נשענות עליהן בדיוק. מה יקרה אם הלומד יוכל להתאמן על מצבים חברתיים אמיתיים בלי החשש מטעויות, ממבוכה ומשיפוט?
המאמר בוחן את השאלה אם טכנולוגיות של מציאות מורחבת, הכוללות מציאות מדומה, מציאות רבודה ומציאות מעורבת, יכולות לשמש מסגרת למידה מותאמת לצורכי התקשורת של לומדים עם אוטיזם. הכותבים סוקרים את הקשיים התקשורתיים כפי שהם מוגדרים בספרות המקצועית ואת הדרך שבה טכנולוגיות לימודיות שונות, מאפליקציות באייפד ועד רובוטים וצ'אטבוטים, נוסו עד כה. לאחר מכן הם מפרטים את מה שידוע ממחקרי מציאות מורחבת בתחום, ועל בסיס זה מציעים מודל מושגי בעל חמישה רכיבים. כדי לבדוק אם המודל מחזיק מים מחוץ לתיאוריה, הם מיישמים אותו על תוכנית חינוכית קיימת שהופעלה בקרב תלמידים.
התחום עדיין צעיר, והמחקר בו רחוק מלהיות סגור. דווקא משום כך הוא מעורר שאלות: מה עוצר את הטכנולוגיה בדרך אל הכיתה, ומה נדרש כדי שהיא תהפוך מגימיק מרשים לכלי הוראה ממשי?






