מה קורה לאדם שאיבד מישהו קרוב באופן פתאומי ואלים? לא רק הלב נשבר: הגוף והנפש מתפצלים, המילים אוזלות, והזמן כאילו עומד מלכת. רבים מנפגעי האובדן הטראומתי מתארים בדידות עמוקה וניתוק מתחושותיהם, ממחשבותיהם ומהסביבה. הטיפול הקבוצתי המקובל מקבץ יחד "שותפי גורל", אך מה אם אפשר לחבר בין אנשים שאבדנם הגיע מכיוונים שונים לגמרי, ולעשות זאת דרך הגוף ולא דרך הדיבור?
המאמר נשען על מחקר שנערך בישראל ונחשב הראשון בעולם שבחן את ההיבטים הטיפוליים של תרגול צ'י גונג בקבוצה. השתתפו בו אנשים שחוו אובדן בעקבות המתה, תאונות דרכים ותאונות ספורט. השאלה המרכזית: האם תרגול גופני־מדיטטיבי מהמסורת הסינית יכול לשמש מרחב לחיבור מחדש ולהנעה מחדש של מי שחייו נעצרו?
כדי לענות עליה, המאמר מחבר בין שלושה עולמות ידע שלא תמיד נפגשים: הפילוסופיה הטאואיסטית והזן בודהיסטית, הידע המערבי על עיבוד טראומה ושכול, ותפיסות הטיפול הקבוצתי. הוא בוחן את הטראומה כפגיעה בתנועה לאורך שלושה צירים, פנימי, בין־אישי וזמני, ושואל כיצד מפגש שבועי של תנועה, נשימה והקשבה לגוף, במעגל, עשוי לגעת בכל אחד מהם. בדרך הוא נוגע בשאלות על מקומה של השפה, על טקסי מעבר ועל האפשרות לצמוח דווקא מתוך השבר.






