כשאמא מקבלת אבחנה של סרטן שד, העולם של הילדים הבוגרים שלה משתנה גם הוא. בסין הם נושאים מעמסה כפולה: מצד אחד חובת "שיאו" (חסד הבנים) והציפייה לטפל בהורה, ומצד שני לחץ חברתי לא להפגין אבל. רבים מהם גם גדלו בלי אחים בעקבות מדיניות הילד האחד, ושירותי התמיכה הקהילתיים כמעט שאינם זמינים להם. במצב כזה, חלק מהם פונים אל המסך ומספרים את הסיפור שלהם בקבוצת תמיכה מקוונת.
המאמר שואל מה קורה לסיפורים האלה לאורך הדרך. אילו רגשות עולים בקבוצה בשלבים שונים של הטיפול באם, והאם אפשר לזהות נרטיב דומיננטי סביב הטראומה ואת האופן שבו הוא משתנה עם הזמן.
החוקרות בחנו את הפוסטים והתגובות הציבוריים בקבוצת דובאן סינית פעילה, שנוסדה ב-2010 ומונה אלפי חברים. הן נעזרו בשילוב של שתי גישות על אותו מאגר נתונים: ניתוח סנטימנט שנעשה באמצעות מודל שפה גדול, וניתוח תמטי איכותני של הטקסטים. כל אחת מהגישות שימשה לאימות הגישה האחרת. הניתוח התבסס על הגישה של הטיפול הנרטיבי, ועל הרעיון שסיפור הטראומה בקול רם, מול קהילה של אנשים במצב דומה, עשוי לשמש בעצמו כאמצעי להתמודדות. המחקר מציץ אל מרחב דיגיטלי שבו כאב, מידע, שפה מטפורית ותמיכה הדדית נפגשים, ומעלה שאלות על מקומן של קהילות מקוונות ביחס לטיפול המקצועי.
