בעשורים האחרונים איראן עברה אחד ממעברי הפריון המהירים בעולם: משבעה ילדים לאישה בקירוב לפני כשישה עשורים ליותר מעט מילד וחצי כיום. זוגות איראניים אומרים שהיו רוצים משפחה גדולה יותר, ובכל זאת הילדים הנוספים לא מגיעים. מה עומד בין הרצון הכללי לבין ההחלטה המעשית להרחיב את המשפחה? אחד המועמדים הוא העומס של אימהות מועסקות, שמתמרנות בין דרישות העבודה לבין האחריות על הילדים ועל הבית. מועמדים נוספים הם איכות הזוגיות והמצב הנפשי.
המחקר מתמקד בשאלה כיצד קונפליקט בין עבודה למשפחה קשור לכוונה ללדת ילד נוסף, ומה תפקידן של איכות הנישואין ושל חרדה בקשר הזה. האם הלחץ התעסוקתי פוגע ישירות ברצון להרחיב את המשפחה, או שהוא פועל דרך הזוגיות ודרך המצוקה הרגשית?
החוקרים פנו ל-813 נשים נשואות ומועסקות בעיר אהוואז, כולן אימהות לילד אחד בדיוק, שנבחרו בדגימה אקראית ממרכזי בריאות בעיר. המשתתפות מילאו שאלונים אנונימיים על קונפליקט עבודה-משפחה, על איכות הקשר הזוגי, על חרדה ועל הכוונה ללדת עוד ילד. הנתונים נותחו במודל משוואות מבניות, שמאפשר להפריד בין השפעות ישירות להשפעות עקיפות. בדרך אפשר למצוא גם כמה ממצאים שלא ציפו להם, ולא פחות מעניינת היא הפרשנות שהמחברים מציעים להם.






