כשהגל הראשון של מגפת הקורונה פרץ, אלפי ישראלים יצאו לעזור: חילקו מזון ותרופות, הציעו תמיכה נפשית והעבירו סדנאות מקוונות. אבל התנדבות בעת חירום היא רק ההתחלה. השאלה החשובה לארגונים ולקהילות היא מי נשאר, מי ממשיך להתנדב גם כשהסערה שוככת, ומי מצליח לגייס אחרים לעשייה. האם נשים וגברים מגיעים למחויבות כזאת מאותם מקומות, או שמא מניעים, חששות ותחושות שונים מעצבים את הדרך של כל אחד מהם?
המחקר שואל מה מסביר מחויבות להתנדבות לאורך זמן, ובאיזו מידה ההסברים האלה שונים אצל גברים ואצל נשים. המחויבות נבחנה בשלושה היבטים: הנכונות להמשיך להתנדב בעתיד, תדירות ההתנדבות הצפויה, והנכונות להמליץ למכרים להצטרף. החוקרות בדקו מגוון גורמים אפשריים: מאפייני רקע כמו השכלה, גיל, הורות וניסיון התנדבותי קודם, מצבים רגשיים כמו חרדה וחשש מהידבקות, סוגי מניעים להתנדבות ושביעות הרצון ממנה. הן הצמידו את הבדיקה לתיאוריות על תפקידי המינים ועל חליפין חברתיים, כדי לראות אם הן תופסות גם בזמן משבר.
לצורך כך נאסף מדגם של יותר מחמש מאות מתנדבים וקיבלו שאלון מקוון שהופץ דרך המועצה הישראלית להתנדבות, עמותות ואתרי התנדבות. הנתונים נותחו בניתוח נתיבים נפרד לגברים ולנשים, ובמבחנים סטטיסטיים שבדקו אם ההבדלים בין המינים מובהקים. התמונה שעולה מכך נוגעת לא רק לקורונה, אלא לשאלה רחבה יותר: איך בונים סביב משברים עתידיים מערך מתנדבים יציב, ואיך מתאימים אותו לאנשים שונים.
