בגבעות יהודה, השומרון ובנימין קמים מאז שנות התשעים יישובים זעירים בלי אישור ממשלתי: קרוואנים, אוהלים ובקתות, לעיתים בלי תשתיות בסיסיות ועם איום מתמיד של פינוי. את המאחזים חקרו עד היום בעיקר כסוגיה פוליטית, משפטית וחברתית. הקול של הנשים שמגדלות שם ילדים כמעט לא נשמע, אף שהאימהות היא אחד הממדים האינטימיים והטעונים ביותר של החיים במקום כזה.
המאמר שואל איך נשים דתיות־לאומיות חוות ומפרשות את האימהות שלהן בתוך המאחז. מה פירוש ללדת, לטפל ולחנך בתנאים של ריחוק, סכנה וחיים צמודים לאדמה? האם אימהות כזו נתפסת כשליחות לאומית או כחוויה אישית? ואיך נבנית מערכת היחסים בין האם, הילד והמקום עצמו?
המחקר איכותני. החוקרת, שגרה בעצמה בבית אל, ראיינה עשרות נשים מכ־22 מאחזים בראיונות עומק חצי־מובנים ובנתה על כך חקר מקרה מרובה מקרים. נוסף על כך היא ערכה תצפיות מעורבות בשטח. היא ניתחה את החומרים בגישת התיאוריה המעוגנת בשדה, תוך התייחסות גלויה לקרבתה התרבותית והאידיאולוגית למרואיינות. התוצאה היא מבט נדיר אל עולמן של נשים שמעטים מכירים מבפנים, ובו מפגש בין תפיסות אימהות עכשוויות לבין הזירה הפוליטית הטעונה של ההתנחלות.
