במאה השתים עשרה, בעת שהמלך הנרי השני מוביל רפורמה משפטית מרחיקת לכת באנגליה, אשה יוצאת דופן כותבת סיפורים על אבירים, מלכים ופיות שמעמידים במרכזם שאלה נוקבת: מה קורה כשהמשפט הרשמי נכשל בלספק צדק אמיתי? מארי דה פראנס, פייטנית בחצר המלך הנרי השני והמלכה אליאנור מאקווטניה, כותבת את סיפור "לנבל" כשברקע ניצבת דמותו האגדית של המלך ארתור, שמזוהה בתקופתה עם הנרי עצמו. אלא שהמלך המתואר בסיפור נוהג באימפולסיביות, מאיים על שופטיו ומרשיע חסר ישע בלא הוכחה כלשהי, בניגוד חריף לתדמית ההוגנת שיוחסה לפטרונו ההיסטורי.
כיצד ניתן להבין את הפער הזה בין הצדק המשפטי הפורמלי לבין תחושת ה"צדק" שהקורא מצפה לה בסיום הסיפור? האם מארי מבקרת, במרומז ובתחכום, את שיטת המשפט ואת דמות המלך שבחצרו היא פועלת, ואם כן, כיצד היא עושה זאת מבלי לחצות את גבולות המותר לה כאשת חצר? המאמר בוחן שאלות אלה תוך השוואה בין הסיפור "לנבל" לבין סיפור מקביל, "סיפורה של סילנס", שנכתב כארבעים שנה מאוחר יותר, ותוך התבססות על רקע היסטורי עשיר – מהמתח בין המלוכה לכנסייה שהגיע לשיאו ברצח הארכיבישוף תומאס בקט, ועד למושג "הצדק הפואטי" שהתפתח מהגותם של הסיודוס, אפלטון ואריסטו ועד לדיונים עכשוויים על מוסר וסיפורת. דרך ניתוח מדוקדק של המבנה הנרטיבי, קודי האהבה החצרונית וההתערבות העלטבעית המכריעה את גורל הדמויות, נחשפת שכבה עמוקה ומורכבת של יצירה ספרותית שמתמודדת עם השאלה הנצחית: מה עושה סוף לסיפור "סוף טוב"?
