בעשורים האחרונים השתנתה החברה החרדית בישראל שינוי של ממש. יותר חרדים יוצאים לעבוד, לומדים במכללות ובאוניברסיטאות, גולשים ברשת וצורכים תרבות פנאי, ובמקביל האוכלוסייה גדלה בקצב מהיר. השינויים האלה אינם נשארים בתחום הערכים והאורחות: הם נוגעים בשאלה פיזית מאוד, איפה גרים ועם מי. מרחב שנבנה במשך דורות כדי להפריד ולשמר, בדמות ערים חרדיות סגורות ושכונות נבדלות בתוך ערים כלליות, נדרש פתאום להכיל גם קבוצות שרוצות קשר עם החברה הכללית בלי לוותר על קהילתן.
מכאן נובעת השאלה המרכזית: אילו מודלים מרחביים מתאימים לחברה החרדית בעידן של שינויים, והיכן נכון למקם אותם במרחב הישראלי, בין המרכז לפריפריה ובין גלעין העיר לשוליה. השאלה אינה אקדמית בלבד. היא נוגעת במחירי דיור, בוועדות אכלוס, בקווי אוטובוס ייעודיים, בהתנגדות של ראשי עיריות ובמאבק שקט על אופיו של הרחוב.
הבחינה מתבססת על נקודת מבט גאוגרפית וסוציולוגית ועל סדרה של מחקרים כמותיים ואיכותניים שנערכו בחברה החרדית, ובהם סקרים גדולים בקרב תושבי הערים החרדיות החדשות ובקרב קהילות חרדיות בעיירות הפיתוח, עבודה על צורכי הדיור של הציבור החרדי ומחקר על הקהילות המודרניות המבקשות לחיות על קו התפר. מתוך אלה נבנית מפה של זהויות חרדיות, של הכוחות שמושכים אותן זו מזו ושל המרחבים שעשויים להכיל אותן.
