בסוף שנת 2022 ותחילת 2023, כשהממשלה הכריזה על רפורמה משפטית שרבים ראו בה איום על הדמוקרטיה הישראלית, קם גל מחאה עצום שבמרכזו תופעה שלא הכרנו קודם: נשים, ולא גברים, עמדו בראש התנועות המובילות. הן דיברו מהבמות, ריכזו מאות אלפי מפגינים, והפכו לפנים הציבוריות של המאבק. איך זה קרה? האם יש דבר כזה חוט מקשר בין ילדות, נעורים ובחירות אישיות מוקדמות לבין היכולת לעמוד בשלב מסוים בחיים בראש קהל של מאות אלפי איש ולהוביל אותו?
מחקר זה מבקש לצייר את השורשים האישיים של מנהיגות נשית אותנטית, זו המתאפיינת בנאמנות לערכים פנימיים, באומץ להביע דעה לא פופולרית ובעקביות בין דיבור למעש, גם במחיר כבד. באמצעות ראיונות עומק עם שש נשים שהקימו והובילו תנועות מחאה מרכזיות, המחקר בוחן את סיפור החיים שקדם לתפקיד הציבורי: המשפחה שממנה הגיעו, המתחים בין שמרנות למודרניות שחוו בבית, ותהליכי ההתרחקות והעיצוב העצמי שעברו בדרך להפוך לקול משמעותי בזירה הציבורית.
מעבר לסיפור האישי, המחקר מזמין הרהור רחב יותר על היחס בין רקע משפחתי, השתייכות פוליטית ומגדר, ועל האופן שבו רגעי משבר לאומיים עשויים לפתוח פתח נדיר לקבוצה שהייתה מוחלשת היסטורית בזירת ההנהגה הציבורית. מה בדיוק בעברן של הנשים הללו הפך אותן, בדיוק בנקודת הזמן הזו, למי שהובילו את אחד מגלי המחאה הגדולים בהיסטוריה של ישראל?
