מה קורה כשקבוצה של שתים עשרה נערות ונערים שגדלו בצל אובדן, הזנחה ונטישה ניצבת מול הרגע שבו היא צריכה לעזוב את הבית היחיד שהכירה באמת? בפנימייה לנוער במצבי סיכון במרכז הארץ נפגשו חניכי כיתה י"ב אחת לשבוע, בערב, לשיחה פתוחה שבה הם עצמם בחרו את הנושאים. את הקבוצה הם כינו בשם שנושא בתוכו פחד ותקווה גם יחד. מה מתרחש בחדר כשחניכים שחוו פגיעה ופרידות מוצאים את עצמם יושבים במעגל, ומה הופך קבוצה כזו לחוויה שאנשים זוכרים שנים אחרי?
המאמר שואל כיצד עבודה קבוצתית בגישה דינמית, בהשראת האנליזה הקבוצתית, יכולה לפעול בתוך מסגרת חוץ־ביתית, ואילו יחסים נרקמים בה בין חברי הקבוצה, בין הצוות לחניכים ובין העבר להווה. הכותבים, ממנחי הקבוצה, מציגים את הרקע התיאורטי על חיי פנימייה, על המרחב הטיפולי ועל תפקיד המסגרת, ואז מתבוננים בקבוצה עצמה. החומר נשען על ראיונות שנערכו עם הבוגרים לאחר סיום התהליך, וכולל ציטוטים וסיפורים אישיים בשמות בדויים. הניתוח עובר דרך שלוש תמות מרכזיות מעולם האנליזה הקבוצתית, ושוזר רגעים מרגשים מהמפגשים, מאיחורים מסתוריים ועד שתיקות שאף אחד לא שכח.
למי שמתעניין בעבודה עם בני נוער, בטיפול קבוצתי או בשאלה איך נבנית שייכות במקום שבו המשפחה נשארה מאחור, זו הצצה נדירה אל חדר סגור שבו נוער בסיכון לימד את מנחיו לא מעט.






