איך אנחנו יודעים מה עובר בראשו של מישהו אחר? היכולת להסיק על מחשבות ורגשות של הסובבים אותנו עומדת בבסיס אמפתיה, שיתוף פעולה ופתרון סכסוכים. אבל גם אנשים בריאים אינם מפעילים אותה באותה מידה בכל מצב. השאלה היא אם התרבות שבה גדלנו, האופי שלנו ואפילו מה שחשבנו עליו רגע לפני כן משנים את הדיוק והמהירות שבהם אנחנו קוראים אחרים. יש הטוענים שחברות קולקטיביסטיות, שמדגישות את הקבוצה ואת הזולת, מכוונות את תשומת הלב כלפי האחר, בעוד חברות אינדיווידואליסטיות מכוונות אותה כלפי העצמי.
המחקר הזה בוחן את הרעיון בשלוש רמות בו־זמנית: המדינה שבה חיים, מידת הקולקטיביזם האישית, והמצב הרגעי שאפשר לעורר בעזרת מטלת כתיבה קצרה. החוקרים הפעילו ניסוי באמסטרדם ובהו צ'י מין סיטי, עם סטודנטים הולנדים וסטודנטים וייטנאמים. המשתתפים כתבו על החלטה משותפת, על החלטה עצמאית, או לא כתבו כלל, ולאחר מכן פתרו שלושים סיפורי קריקטורה בני ארבע תמונות. חלקם דרשו הבנה של רגשות, חלקם הבנה של כוונות, וחלקם רק היגיון פיזיקלי. נמדדו הדיוק וזמן התגובה, ובנוסף מילאו שאלון קצר על ערכים אישיים.
בדרך נתקלו החוקרים בהפתעות מעשיות שקשורות לאופן שבו אנשים שונים חווים את אותה מעבדה. הן מעלות שאלות לא פשוטות על מה באמת אפשר להשוות בין תרבויות.






