בעולם עסקי שמשתנה ללא הפסקה, נאמר שהיכולת ללמוד מהר יותר מהמתחרים היא היתרון התחרותי היחיד שאפשר לשמר לאורך זמן. אבל מי אמור להניע את הלמידה הזאת? המאמר טוען שארגון קשה להפוך ללומד אם מי שעומד בראשו אינו לומד בעצמו. בספרות המחקר מופיעים עשרות סגנונות מנהיגות, ובכל זאת כמעט אין התייחסות למנהיג שהלמידה היא עמדת חיים שלו, ולכלים שעליו לאמץ כדי להפיץ אותה בקרב הכפופים לו.
השאלה המרכזית היא כיצד מנהיגים יכולים להגביר את המוטיבציה ללמידה בארגון ולבנות ארגון לומד. כדי להתמודד איתה המאמר מחבר בין שתי מסגרות מוכרות: תיאוריית הלמידה, שרואה בלמידה הפיכת ניסיון לידע, ותיאוריית נתיב-מטרה, שבוחנת כיצד התנהגות המנהיג משפיעה על המוטיבציה והביצועים של הכפופים. מהשילוב נגזר מודל של "מנהיגות לומדת", וסגנונות המנהיגות המוכרים, התומך, המשתף, המכוון וההישגי, מקבלים בו תפקיד חדש: כלי עבודה של מנהיג שרוצה לעורר למידה.
המאמר בנוי כמאמר תיאורטי. הוא נשען על סקירת מחקרים קיימים ועל דוגמה של מקרה בוחן מעסק קטן, ומציע אג'נדה מעשית בת חמישה יסודות. מעניין לראות איזה מבין ארבעת הסגנונות נחשב לחשוב ביותר, ומה הקשר בין המנהיג הלומד לבין מנהיגות טרנספורמציונית ולדוגמה אישית.






