מה קורה כשקבוצה טיפולית נתקעת, הרגשות קופאים, כל אחד מהמשתתפים נראה מנותק, ופירושים מדויקים של המנחה פשוט נעלמים בחלל? ומה אם דווקא הרגע שבו המנחה מודה, בקול, שהיא פגועה, כועסת או חוששת, הוא זה שמזיז את הדברים? בעולם הטיפולי נהוג לראות במטפל דמות ניטרלית ומאופקת, וההעברה הנגדית השלילית שלו, הכעס, התסכול ואפילו השנאה, נחשבת לעתים קרובות לסוד מביך שמוטב לא לדבר עליו.
המאמר מציג את השאלה אם חשיפה מכוונת של רגשות כאלה בקבוצה אנליטית יכולה להועיל, ובאילו נסיבות היא עדיפה על פירוש מסורתי. הוא עוסק במצבים של הזדהות השלכתית מאסיבית, שבהם חברי הקבוצה מטילים זה על זה ועל המנחה חלקים בלתי נסבלים מעולמם הפנימי, והטיפול נקלע למבוי סתום. שאלות נוספות הן מתי נכון לחשוף ומתי עדיף להמתין, והאם חשיפה צריכה להיות ספונטנית או מחושבת.
המחברת, מנחת קבוצות, משלבת סקירה של ספרות פרטנית וקבוצתית על חשיפה עצמית של מטפלים, דיון תיאורטי בהעברה נגדית ובעמדות של פוקס ויאלום, ושתי דוגמאות קליניות מקבוצות שהיא עצמה הנחתה. באחת מהן המנחה בחרה לחשוף, ובאחרת החליטה שלא. התוצאה היא מבט כן וחשוף על מה שקורה בחדר הטיפול, ועל הנושא שהקליניקה מכירה היטב אך הספרות כמעט שותקת לגביו.






