מה הופך פעילות גופנית לגורם שמשפר את איכות החיים, ולא רק לפעולה גופנית גרידא? שאלה זו מקבלת משנה תוקף בקרב סטודנטים באוניברסיטה, תקופת חיים רוויה בלחצים חברתיים, אקדמיים ורגשיים, שבה כ-75% מהסטודנטים הסינים אינם עומדים אפילו בהמלצות הבסיסיות לפעילות גופנית. בעולם שבו חוסר פעילות גופנית נחשב לאחד מגורמי התמותה המובילים, מתעורר הצורך להבין לא רק האם פעילות גופנית תורמת לאיכות חיים, אלא גם דרך אילו מנגנונים פסיכולוגיים היא פועלת.
המאמר בוחן את התפקיד שממלאת תפיסת העצמי הגופני, קרי האופן שבו אדם תופס את יכולתו הספורטיבית, כוחו, מצבו הגופני, אטרקטיביותו וערכו העצמי הגופני, כגשר בין פעילות גופנית לתחושת רווחה כללית. בהתבסס על מודלים תיאורטיים מוכרים בפסיכולוגיה של הספורט, נבחנת השאלה האם תפיסה זו היא זו שמתווכת בפועל את הקשר בין רמת הפעילות הגופנית לאיכות החיים המדווחת.
כדי לבחון זאת, נאספו נתונים מ-420 סטודנטים לתואר ראשון מחמש אוניברסיטאות ציבוריות בסין, באמצעות שאלונים מתוקפים למדידת נפח פעילות גופנית, תפיסת עצמי גופני ואיכות חיים. ניתוח סטטיסטי מתקדם נועד לבחון את מארג הקשרים בין המשתנים, תוך התייחסות גם להבדלים אפשריים בין גברים לנשים. הממצאים עשויים לשאת השלכות מעשיות משמעותיות לעיצוב תוכניות קידום בריאות בקמפוסים אקדמיים.
