מה קורה בתוך אוניברסיטה צעירה, שקמה על חורבות מלחמת אזרחים, כשהמשאבים דלים, המדיניות עדיין מתגבשת, ובעצם כל מה שהמוסד הופך להיות תלוי באדם שיושב בראשו? בסומלילנד, מערכת ההשכלה הגבוהה התרחבה במהירות מתוך חזון לאומי של מערכת "תחרותית גלובלית", ובמצב כזה הדרך שבה מנהיגים מתנהגים עשויה לקבוע אם המקום יהפוך לסביבה של כללים נוקשים, של עבודת צוות חמה, של חדשנות נועזת או של תחרותיות חדה.
המאמר שואל אילו סגנונות מנהיגות מעצבים אילו סוגי תרבות ארגונית. החוקרים מתבוננים בארבע דרכי הנהגה מוכרות: הנחיה והכוונה, תמיכה, שיתוף הסגל בקבלת החלטות, והצבת יעדים מאתגרים. מולן הם מציבים ארבעה טיפוסי תרבות: תרבות המדגישה שליטה ויציבות, תרבות משפחתית ושיתופית, תרבות יצירתית וחדשנית ותרבות תחרותית. ההנחה הטבעית היא שלכל סגנון יש תרבות "שלו", אבל האם המציאות בשטח אכן מתנהגת כך?
כדי לברר זאת נערך מחקר כמותי בקרב מאות אנשי סגל אקדמי משש אוניברסיטאות, ציבוריות ופרטיות, ברחבי סומלילנד. המשתתפים מילאו שאלונים על סגנון המנהיגות שהם חווים ועל התרבות הארגונית שבה הם פועלים, והנתונים נבחנו במודל סטטיסטי מבני שבודק את הקשרים בין הסגנונות לתרבויות. התוצאה היא מבט נדיר על מנהיגות ותרבות בהקשר אפריקאי שלאחר סכסוך, וגם אתגור של הנחות שרווחות בספרות הניהולית על מה שמנהלים באמת יוצרים סביבם.






