מה קורה כשמכבים את האור בחדר, מקרינים קטע קצר מסרט, ואחר כך שואלים קבוצה של אנשים רק דבר אחד: מה מהדהד אצלכם עכשיו? סרטים נמצאים בשימוש גובר בעבודה חינוכית וטיפולית, אבל השיח המקצועי על אופן השימוש בהם בקבוצות עדיין צעיר ומתקדם בעיקר בניסוי וטעייה. כל צופה רואה סרט אחר, ולעתים דווקא סצינה שנראית שולית היא זו שנוגעת בו עמוק, מעוררת בכי, שתיקה או כעס שאי אפשר להסביר.
המאמר שואל איך אפשר להפוך את החוויה האישית והמסתורית הזו של הצפייה לכלי עבודה מדויק בקבוצה. מה ההבדל בין דיון בתוכן הסרט לבין התבוננות בתהליך שהוא מעורר? כיצד בוחרים סרט או קטע, ומה הסיכון בבחירה שגויה? ואיך מנחה מקשיב למה שהקבוצה מביעה בלי לדעת שהיא מביעה אותו?
המחברות נשענות על רעיונות מעולם הקולנוע, האמנות והפסיכולוגיה, בהם סינמתרפיה, מרחב פוטנציאלי, השלכה והדהוד. הן מציגות רמות שונות של התערבות ודרכי עבודה שונות עם סרטים, ומדגימות אותן באמצעות מקרים מעבודה בשטח: קבוצת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, מטפלים בנוער בסיכון, ונערות בסיכון. בין הסרטים שעולים בדרך: "עולם משלו", "טריינספוטינג" ו"איכה". אחד המקרים מתחיל בשתיקה ארוכה בחדר, ובמקרה אחר נער עוזב את החדר בכעס ולא חוזר.






