כשאומרים 'קידוש השם' רובנו חושבים מיד על מסירות נפש: יהודים שבחרו למות ולא לבגוד באמונתם. אבל האם זה באמת מה שהמונח התכוון לומר במקורו? בימינו הוא משמש גם למעשים שאין בהם שום הקרבה, כל עוד הם מציגים את הציבור הדתי באור חיובי, ולפעמים הוא משמש כסיסמה שמגייסת לאימוץ התנהגות מסוימת. בין שני הקטבים האלה נפער פער מפתיע, ומתעוררת השאלה מה עמד מאחורי הרעיון בראשיתו ואיך הוא עבר שינויים כה גדולים.
המאמר שואל מהי משמעותו של קידוש השם בספרות התנאים, ומה הקשר, אם בכלל, בין המונח לבין נכונות למות על האמונה. כדי לברר זאת נבחנים בו הניצנים הראשונים של הביטוי בנבואות המקרא, ואחר כך מקורות קדומים של חז"ל, ממדרשי ההלכה ועד סיפורי הגבורה והמוות של חכמים וגיבורים מן העבר. הקריאה בודקת היכן המונח מופיע ממש והיכן הוא נעדר דווקא במקומות שבהם היינו מצפים לו, וכך מתברר גם איך מקורות מסוימים נקראו בדיעבד לאור ההבנה המקובלת.
בדרך נפגשים דמויות מוכרות כמו חנניה, מישאל ועזריה, רבי חנינה בן תרדיון ופפוס ולוליינוס, וגם תפילה שאנו אומרים כל יום. המאמר מזמין להסתכל מחדש על מושג שנדמה מובן מאליו, ולשאול מי נדרש לעשות את הדבר, למי הוא מכוון ומה האתגר שהוא נועד להתמודד איתו.






