מה גורם לסטודנט להשקיע בשיעור של טאי צ'י כשחלק מהלמידה מתרחש מול מסך, לבד, בשעות שבהן אף אחד לא מסתכל? בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז מגפת הקורונה, למידה משולבת שמערבבת מפגשים פנים אל פנים עם למידה מקוונת הפכה לדבר שבשגרה, גם בשיעורי חינוך גופני. הגמישות מפתה, אך יש חשש שההתלהבות תדעך עם הזמן, ושהמעורבות של הסטודנטים תיפגע.
המחקר שואל האם וכיצד מורה שנותן לסטודנטים מרחב בחירה ושליטה ללמידה שלהם משפיע על מידת המעורבות שלהם בקורס. החוקרים מתעניינים גם במנגנונים הנפשיים שעשויים להסביר את הקשר הזה: האמונה שהטכנולוגיה באמת תעזור להצליח, והביטחון של הסטודנט ביכולתו ללמוד. המעורבות עצמה נבחנת לא כמשהו אחד אלא כארבעה ממדים: קוגניטיבי, התנהגותי, רגשי וחברתי.
הנתונים נאספו בקורס טאי צ'י בן שמונה שבועות באוניברסיטה בצ'ונגצ'ינג שבסין, עם סטודנטים צעירים שנחשפו לתחום בפעם הראשונה. הקורס שילב סרטוני הדרכה, עבודה בקבוצות קטנות, למידה עצמית והצגות פנים אל פנים. 351 סטודנטים מילאו שאלון מפורט, והתשובות נותחו באמצעות מודל סטטיסטי של תיווך סדרתי. התמונה שמצטיירת מורכבת יותר ממה שהיינו מצפים, ומעניינת לכל מי שמלמד, לומד או מתכנן קורסים שמשלבים עולם פיזי ועולם דיגיטלי.






